טקס יום השואה- תשפ"א

היום יום חמישי, כ"ו בניסן תשפ"א, ציינו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בטקס מרגש בוואדי בבית ירח בהובלת תלמידי שכבה י"א.

עם התחלת החזרה לשגרה, התרגשנו כולנו לערוך טקס מכובד יחד עם תלמידי שכבות ט' ו-י"א ולחזור לוואדי היפה שלנו.

תלמידי שכבות י' ו-י"ב נפגשו בבוקר עם המחנכים לשעת מחנך ולצפייה בטקס בזום.

התלמידים והמורים ציינו כי היום היה משמעותי עבורם, הן אלו שעברו אותו בבית הספר והן אלה שמהבית.

תלמידי שכבה י"א בחרו לפתוח את הטקס בדברים הבאים:

יום זה מוקדש להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי, ועם זכר מעשי הגבורה והמרד בימים ההם.

השנה נציין שמונים שנה לראשית ההשמדה ההמונית. היכולת להמשיך ולחיות במהלך השואה הייתה כרוכה במאבק הישרדות. אנשים התמודדו עם סכנת המוות ועם המוות עצמו כמעשה שבשגרה.

לצד הרעב, לצד שבירת המסגרות הקיימות, לצד התפרקות כל המוכר והידוע וסכנת הקיום התמידית - לצד כל אלה, היו שניסו לשמר שגרת חיים כלשהי המבוססת על ערכים מוסריים ועל חיי רוח.

ההתנגדות למציאות החיים שיצרו הגרמנים באה לידי ביטוי בניסיונות עיקשים לשמר מאפיינים של עולם תקין.

כך ניתן לראות כי בגטאות התקיימו מפעלי עזרה הדדית וסעד ופעילויות תרבותיות שונות. הועלו הצגות תאטרון, הודפסו עיתונים, נחגגו חגים ומועדים ונערכו ערבי ספרות ושירה.

ויקטור פרנקל, ניצול שואה, נוירולוג ופסיכיאטר יהודי, מציין בספרו "האדם מחפש משמעות" שמי שיש לו איזה "לְמָה" שלמענו יחיה, יכול לשאת כל "איך".

רק מי שיש לו משמעות ומטרה בחייו, יצליח להתמודד עם כל הקשיים. הוא התייחס לקשר ההדוק בין מצבו הנפשי של האדם לבין חסינותו הגופנית.

בחרנו להביא בפניכם היום את הדרכים השונות בהן מצאו קורבנות וניצולי השואה את הדרך לשמור על רוח האדם, תוך חיים בצילו של המוות.

מציאת משמעות לחייהם הפכה

לדרך היחידה לחיות,

לדרך היחידה לשרוד,

לדרך היחידה למות.

"כשיש לך לְמָה תוכל לשאת כל איך"

דברי מר שרון שדה, מנהל בית הספר

בֹּקֶר טוֹב,

בְּיָנוּאָר 1988 הוֹצִיאוּ יְהוּדָה פּוֹלִיקֶר וְיַעֲקֹב גִּלְעָד, שְׁנֵיהֶם בָּנִים לְנִצּוֹלֵי שׁוֹאָה, אֶת אַלְבּוֹם הַמּוֹפֵת שֶׁלָּהֶם "אֵפֶר וְאָבָק". אַלְבּוֹם רוֹק שֶׁכֻּלּוֹ עוֹסֵק בַּחֲוָיַת הַשּׁוֹאָה שֶׁלָּהֶם כִּבְנֵי דּוֹר שֵׁנִי לַשּׁוֹאָה. אַלְבּוֹם מוּזִיקָה שֶׁכֻּלּוֹ עוֹסֵק בַּהֲוָיָה שֶׁלָּהֶם כְּיִשְׂרְאֵלִים, יְהוּדִים, "צַבָּרִים". שֶׁנּוֹלְדוּ בָּאָרֶץ לְהוֹרִים נִצּוֹלֵי שׁוֹאָה. בְּאַלְבּוֹם "אֵפֶר וְאָבָק" הֵם בִּטְּאוּ אֵיךְ זֶה לִהְיוֹת יְלָדִים לְהוֹרִים שֶׁהָיוּ בַּגֵּטָאוֹת, בְּרַכָּבוֹת, בְּמַחֲנוֹת הָעֲבוֹדָה וְהַהַשְׁמָדָה, וּמַשֶּׁהוּ מֵהֶם נִשְׁאַר שָׁם, בֵּמֶרְחֲבֵי הָאֵימָה / שֶׁבֵּין גֵּטוֹ וַרְשָׁה לְאוֹשְׁוִיץ.

הָיִיתִי בְּגִילְכֶם כְּשֶׁהָאַלְבּוֹם יָצָא, אֲנִי לֹא בָּטוּחַ שֶׁמַּמָּשׁ הֵבַנְתִּי אוֹתוֹ בְּאוֹתָם הַיָּמִים. נִצּוֹלֵי שׁוֹאָה הָיוּ חֵלֶק מֵהַנּוֹף בַּשְּׁכוּנָה שֶׁלִּי, שְׁכֵנִים, הוֹרִים שֶׁל חֲבֵרִים. הֵם לֹא מַמָּשׁ סִפְּרוֹ לָנוּ מָה הָיָה שָׁם וַאֲנַחְנוּ מִצִּדֵּנוּ לֹא בֶּאֱמֶת שָׁאַלְנוּ אוֹ רָצִינוּ לָדַעַת. עֲבוּרִי כְּנַעַר שֶׁגָּדַל בִּשְׁנוֹת הַ80 הַשּׁוֹאָה הָיְתָה מַשֶּׁהוּ רָחוֹק, מַשֶּׁהוּ מִשָּׁם. חָשַׁבְתִּי אָז שֶׁכָּל "הַשּׁוֹאָה הַזֹּאת" מַמָּשׁ לֹא קְשׁוּרָה לַחַיִּים שֶׁלִּי.

הָיִיתִי כַּנִּרְאֶה צָרִיךְ לִגְדֹּל וּלְהִתְבַּגֵּר כְּדֵי לְהַתְחִיל לְהָבִין כַּמָּה כּוֹחַ נִדְרַשׁ מֵאוֹתָם נִצּוֹלֵי שׁוֹאָה בִּשְׁבִיל לִבְחֹר בַּחַיִּים. אֵלּוּ תַּעֲצוּמוֹת נֶפֶשׁ נִדְרְשׁוּ מִמִּי שֶׁחָווּ אֶת הַזְּוָעוֹת, שֶׁאִבְּדוּ אֶת כָּל הַיָּקָר לָהֶם וּבְכָל זֹאת בָּחֲרוּ לִחְיוֹת. וְלֹא סְתָם לִחְיוֹת, אֶלָּא לַעֲלוֹת לָאָרֶץ וּלְהָקִים מִשְׁפָּחוֹת חֲדָשׁוֹת. כַּמָּה אֱמוּנָה בַּחַיִּים נִדְרֶשֶׁת מִמֵּי שֶׁחַוָּה גֵּיהִנּוֹם עֲלֵי אֲדָמוֹת, לִבְחֹר לְהָבִיא יְלָדִים לְעוֹלָם הַזֶּה.

וְזוֹ אוּלַי הַמּוּרֶשֶׁת שֶׁל אוֹתָם נִצּוֹלֵי שׁוֹאָה, הָאֱמוּנָה בַּחַיִּים. עֲבוּר חֶלְקְכֶם אֵלּוּ סַבָּא וְסָבְתָא רַבָּה שֶׁלָּכֶם, עֲבוּר חֶלְקְכֶן אֵלּוּ סַבָּא וְסָבְתָא, הַשָּׁכֵן הַזָּקֵן מֵהַיְּשׁוּב, אוּלַי אוֹתָהּ נִצּוֹלַת שׁוֹאָה שֶׁקָּרָאתִי עָלַיהָ בַּסֵּפֶר אוֹ רָאִיתִי עָלֶיהָ סֶרֶט.

אֲנִי רוֹצֶה לְהַקְדִּישׁ אֶת טֶקֶס יוֹם הַזִּכָּרוֹן לַשּׁוֹאָה הַשָּׁנָה לְאוֹתָם נִצּוֹלֵי וְנִצּוֹלוֹת הַשּׁוֹאָה וּלְהַשְׁרָאָה שֶׁהֵם מְהַוִּים עֲבוּרֵנוּ. שֶׁיֵּשׁ לָנוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מָה לִלְמֹד מֵהֶם. אֲנָשִׁים שֶׁאִבְּדוּ אֶת הַכֹּל וּבָחֲרוּ לַעֲלוֹת לָאָרֶץ וּבָחֲרוּ לְהָקִים פֹּה מִשְׁפָּחוֹת. וּבְנוֹ פֹּה מְדִינָה.

בְּאַלְבּוֹם "אֵפֶר וְאָבָק" שֶׁאִתּוֹ הִתְחַלְתִּי אֶת דְּבָרַי, בַּשִּׁיר "חַלּוֹן לַיָּם הַתִּיכוֹן" כָּתַב יַעֲקֹב גִּלְעָד אֶת הַסִּפּוּר שֶׁל שֶׁל הַהוֹרִים שֶׁלּוֹ נִצּוֹלֵי הַשּׁוֹאָה. אִמָּא שֶׁלּוֹ עָלְתָה לְבַדָּהּ לָאָרֶץ אַחֲרֵי שֶׁשָּׂרְדָה אֶת אַוַּשְׁוִיץ וְאִבְּדָה אֶת כָּל מִשְׁפַּחְתָּהּ פֹּה פָּגְשָׁה אֶת אָבִיו שֶׁגַּם הָיָה נִצּוֹל שׁוֹאָה. יַעֲקֹב גִּלְעָד סִפֵּר כִּי תָּמִיד שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ מָה גָּרַם לָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, הַהוֹרִים שֶׁלּוֹ, אַחֲרֵי מָה שֶׁהֵם עָבְרוּ, שֶׁהָיוּ בְּנֵי 15 כְּשֶׁהִסְתַּיְּמָה הַמִּלְחָמָה, לְהִתְחַתֵּן וּלְהָבִיא יְלָדִים? וְעַל זֶה כָּתַב אֶת הַשִּׁיר – עַל הַהִתְכַּתְּבוּת עִם הַסִּכּוּי שֶׁל אֶחָד לְמִילְיוֹן שֶׁיִּהְיֶה טוֹב.

" עוֹד הַפֶּצַע פָּתוּחַ

לוּ רַק הָיִיתָ אִתִּי עַכְשָׁו

הָיִיתִי וַדַּאי מְסַפֵּר לָךְ

אֶת מָה שֶׁלֹּא יַגִּיד מִכְתָּב.

כָּאן אִם תִּרְצִי יֵשׁ לְךָ בַּיִת

וְאוֹתִי יִהְיֶה לְךָ הָמוֹן

צְחוֹק יְלָדִים בֵּין הָעַרְבַּיִם

מוּל חַלּוֹן מַשְׁקִיף לַיָּם הַתִּיכוֹן.

וְאוּלַי מֵרָחוֹק / יֵשׁ סִכּוּי אֶחָד לְמִילְיוֹן

וְאוּלַי מֵרָחוֹק / אֵיזֶה אֹשֶׁר מִתְגַּנֵּב אֶל הַחַלּוֹן.