top of page

מסע לפולין- שכבה י"ב תשפ"ד




היום הראשון: נחיתה והתאקלמות


וואו, איזה דרך עברנו. זוכרים את יום שני בלילה בבית בנדל? מאז עברו כבר יותר מ-24 שעות ואנחנו אחרי טיסה נעימה ובטוחה בה קיבלנו מטוס פרטי בשבילנו - מה שנתן לכולנו את הנחת לנוח לפני הנחיתה בקרקוב. ו.... התחלנו את המסע!

מזג האוויר מחייך אלינו עם טמפרטורות מאוד נעימות, שבהחלט תורמות לאווירה הטובה שיש במשלחת.

פתחנו את המסע בבית הקברות היהודי שברחוב מיודובה בקרקוב. בית קברות זה מייצג את הקהילה היהודית, אשר חייה כאן מאות בשנים לפני תקופת השואה למדנו על המורכבות והגיוון בחברה היהודית כבר אז.

משם המשכנו בהליכה רגלית אל רובע קאז'ימיש, הרובע היהודי העתיק בו סיירנו בחמשת בתי הכנסת (רמ"א, אלטשול ועוד) השונים מתוך 48 אשר היו קיימים ברובע היהודי. למדנו על המסורת היהודית העתיקה של מאות שנות יהדות בפולין ותרומתם של חכמים רבים ליהדות ולהלכה שאנו מכירים ומקיימים כיום.

סיירנו בשטח מחנה העבודה והריכוז פלאשוב. שמענו על הדמויות המרכזיות אשר פעלו שם, ביניהם מפקד המחנה אמון גת שייצג את הבחירה הלא אנושית והרע המוחלט אל מול אוסקר שינדלר - אשר בחר בהצלה של יהודים. סיימנו את היום בטקס אשר ערכו הצוות החינוכי של המסע. נסיים במילותיו שירה של לאה גולדברג, זה מכבר, אשר הושר במהלך הטקס:

"אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם.

מישהו יאהב מישהו מישהו ישנא.

הדרך קצרה . החשבון לא הושלם.

ובכן מה?

עוד שבוע, עוד חודש , עוד שנה"

מחר נסייר באושוויץ-בירקנאו, מחנה המוות הגדול ביותר.

אוהבים ומתגעגעים.... הגענו למלון בסיומו של יום ארוך, הנערים והנערות גילו בגרות ואחריות למרות העייפות הגדולה ולאחר ארוחת ערב דשנה, שיחת סיכום קצרה וכעת - שינה!

משלחת עמק הירדן.



 


היום השני: אושוויץ בירקנאו. איך אדם נשאר אדם במקום כזה?


התעוררנו לעוד בוקר בהיר ושטוף שמש במלון המפנק שלנו בקראקוב. אכלנו ארוחת בוקר דשנה ונסענו אל המחנות אושוויץ-בירקנאו.

היה זה בוקר שזימן מפגש של בני הנוער שלנו עם פסגת הרוע שהאנושות המציאה. בעבור כולנו יום זה קשה ומורכב, בו אנו מתמודדים פנים אל פנים מול עוצמות אדירות של רוע, של שיטתיות, של אידיאולוגיה.

התחלנו בבירקנאו, שם סיירנו בצריפים, ראינו והתרשמנו מגודלו של השטח העצום, אשר היה אחד ממספר מחנות אשר הרכיבו את אושוויץ. המדריכים תיארו את התנאים בעזרת קריאה של עדויות ניצולים, דמיינו איך נראו החיים במקום הנוראי הזה. איך נראים חיי אסיר במקום בו נפש האדם נרמסת בשיטתיות עד אפר? איך אדם נשאר אדם במקום כמו זה?

המשכנו אל הרמפה והקרון המקורי שנשאר עומד על המסילה. שם הסברנו על הסלקציה, אחת מיני רבות, אשר מיינו את האסירים - מי לחיים ומי למוות. הגענו גם אל תאי ההשמדה בגז והמשרפות ונדהמנו מגודלן ואופן פעולתן המזעזע.

ביקשנו להראות ולהבין את תהליך "הקליטה" של האסירות והאסירים במחנה, איך נכנס אדם שלם עם סיפור חיים מלא ושלב אחר שלב מאבד את זהותו: הפשטת בגדיו וקבלת מדי אסיר, תספורת זהה לכולן, נשים וגברים, ולבסוף - איבוד הדבר הכי חשוב לכל אחד מאתנו, שמו הפרטי וקעקוע של מספר אשר הופך אותו לתת אדם.

לסיום הביקור בבירקנאו, ערכנו טקסים קבוצתיים והתייחדנו עם זכרם של יותר ממיליון בני אדם, יהודים ולא יהודים אשר נרצחו במקום ארור זה.

לאחר הפסקת הצהריים המשכנו אל אושוויץ 1, נכנסו דרך השער המפורסם "העבודה משחררת" וסיירנו בין הבלוקים, במפגש פנים אל פנים עם תמונות ומיצגים אותנטיים.

אחד המייצגים המרגשים היה ספר השמות, ספר שבו מוזכרים ומונצחים שמותיהם של כ-4 מיליון יהודים, אשר נרצחו ברחבי אירופה במהלך השואה. הנערים והנערות חיפשו ואף מצאו את שמותיהם של קרובי המשפחה שלהם, חוויה מאוד מרגשת ומעלה שאלות ותהיות מצד אחד על הכמות האדירה ומצד שני על היחיד או היחידה שמונצחים שם והעולם המלא של כל אחת ואחד. עולם שהיה ונגדע בטרם עת.

המשלחת מנסה ותנסה עוד הערב,להתמודד עם שאלות הרוע הללו שבני האדם המציאו ונחשוב יחד איזה אנשים אנו ובאיזו חברה אנו חיים ואיך אנו רואים את העתיד שלנו בה.

כן, שאלות גדולות מתחילות להירקם להן במסע. לא לכולן נמצא תשובות, בטח שלא בתוך כמה ימים. אך אנו סבורים ובטוחים שמשתתפי המסע יחזרו לבתיהם אנשים טובים יותר והומאניים יותר.

נסיים בשירה של חנה סנש, שקראנו בשיחות הסיכום של היום על היכולת שלנו להמשיך ולראות את הטוב והטהור שבאדם על אף הזוועות שחוללו בני אדם בעולם.

בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה,

בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם,

הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן,

לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן-אָדָם. שַׁלְהֲבוֹת הַשְּׂרֵפָה מַדְעִיכוֹת פַּנָּסִי,

אוֹר הָאֵשׁ מְסַנְוֵר אֶת עֵינַי;

אֵיךְ אַבִּיט, אֵיךְ אֶרְאֶה, אֵיךְ אֵדַע, אֵיךְ אַכִּיר,

כְּשֶׁהוּא יַעֲמֹד לְפָנַי? תֵּן סִימָן, אֱלֹהִים, תֵּן סִימָן עַל מִצְחוֹ,

כִּי בָּאֵשׁ, בַּדְלֵקָה וּבַדָּם,

כֵּן אַכִּיר אֶת הַזִּיק הַטָּהוֹר, הַנִּצְחִי,

אֶת אֲשֶׁר חִפַּשְׂתִּיו: בֶּן-אָדָם.

נהלל, 11.10.1940

מחר מצפה לנו מפגש עם גיבורי תנועות הנוער בקראקוב ובערב ניסע ללובלין.





 

היום השלישי: בעקבות ההיסטוריה היהודית

הבוקר התעוררנו ליום קריר ולא גשום בקרקוב. אחרי ארוחת הבוקר העמסנו את כל מטלטלינו על האוטובוסים ואת חצי היום הראשון העברנו ברחובות קרקוב היהודית, בה התחקינו אחרי סיפורם המרתק של חברי "החלוץ הלוחם", חניכי תנועת עקיבא (עם דגש ב-ב') וחבריהם, אשר קיימו חיים של מרד ואי השלמה עם המציאות שנגזרה עליהם על ידי הנאצים.

התחלנו ברחוב יוז'פינסקה 13 בדירה בה התקיימה הקומונה של חברי החלוץ הלוחם.

סיפורם המרגש מציב מראה למולנו ודורש מאיתנו לשאול שאלות על העקרונות המנחים אותנו והצעדים שאנחנו נוקטים כדי לממשם.

המשכנו משם לבית המרקחת של תדאוש פנקייביץ', חסיד אומות העולם אשר עזר וטיפל ביהודים בגטו וסיכן את חייו פעמים רבות עבורם. בהמשך הסיור בגטו חזינו בשרידים שנותרו ודברנו על המציאות הבלתי אפשרית של חיים בגטו.

לסיכום הסיפור, הגענו אל בית הקפה ציגנריה, המקום בו ערך החלוץ הלוחם את פעולת הנגד המזוינת הראשונה, בליל חג המולד 1942, בו פיצצו את בית הקפה על יושביו, הקצינים הגרמנים.

קינחנו בזמן חופשי בכיכר העיר העתיקה בקרקוב, סוקיניצה, שם נהננו מהשמש המלטפת. אחרי כל זה, חזרנו אל האוטובוס לנסיעה ארוכה לכיוון מזרחה וצפונה עד שהגענו ללובלין.

מחר נבקר בישיבת חכמי לובלין ולאחר מכן במחנה מיידנאק ולבסוף - בדרכנו לוורשה.



 

היום הרביעי: מחכמי לובלין ועד מכתבים מהבית

שוב שלום לכולם, והפעם מוורשה היפה. את היום פתחנו בישיבת חכמי לובלין, התרשמנו מהמבנה המרשים שהוקם על ידי הרב שפירא ב-1930 ושימש מרכז יהדות ענק ומשמעותי עבור מאות תלמידי ישיבה מכל רחבי לובלין. כשהגיעו הגרמנים לעיר, הם שרפו אלפי ספרים מארון הספרים היהודי ועד היום ניתן להרגיש כי משהו חסר, משהו אבד בישיבה. כיום, הישיבה לא משמשת כישיבה פעילה אך משלחות רבות מבקרות בה וכן נערכים בה כנסים רבים של יהדות פולין המתחדשת. שוחחנו גם על תנועת החסידות והמהפכה שחולל הבעל שם טוב בעולם היהודי. אין ספק שביקור זה, הוסיף עוד נדבך לתכני המסע שלנו והינו חלק משמעותי בתמונה שאנו בונים יחד של החיים היהודיים לפני המלחמה, בזמן המלחמה ואחריה.

לאחר ההדרכה על חכמי לובלין, שרנו שירים בליווי גיטרה של אחד המדריכים. בהמשך ביקרנו במחנה מאידנק. מחנה נורא זה, סמל להתגלמות הרוע, האכזריות והאלימות. קראנו במחנה עדויות רבות וקשות שהסבירו על אורח החיים וסדר היום הקשה מנשוא במחנה.

בין העדויות, קראנו דבריה של הלינה בירנבאום, ניצולת המחנה ואמא שלי יעקב גלעד. דרך עדותה ושיריו של בנה, שוחחנו גם על המתח בין דור הניצולים ל"דור השני", ביניהם ובנותיהם של הניצולים.

במאידנק ערכנו טקס מרגש שחניכי המסע הכינו.

לעת ערב, הגענו לוורשה הבירה, המשלחת כולה לבשה לבן לכבוד השבת. ערכנו קבלת שבת מרגשת שלאחריה סעדנו סעודת שבת חגיגית. בסיומה נפגשו הקבוצות לשיחת סיכום יום בה קיבלו כל חניכות וחניכי המסע את המכתבים המרגשים מהבית.


שבת שלום





 

היום החמישי: החיים בגטו ורשה


קמנו לעוד שבת שמשית בוורשה.

סיירנו במה שהיה בעבר הגטו היהודי בוורשה. כיום נותרו שרידים מעטים במספר רחובות ובתים או חלקי חומה שהחזיקו מעמד, ואנו עסקנו בחיים שבגטו. קשה מאד להבינם מבלי להפעיל הרבה דמיון, מכיוון שלא נותר לעין מה לראות. בכל אופן, סיירנו ברחובות ואליצוב וכלודנה ושוחחנו על השינויים הדרסטיים שעובר התא המשפחתי בגטו, וגם על אלפי היהודים שמגיעים אל הגטו מבחוץ. קראנו משירו של ולאדיסלב שלנגל, המשורר היהודי שחי ממש במקומות שבהם סיירנו עד שנשלח כמו רבים אחרים להשמדה.


לאורך היום דיברנו על סוגי הנהגה שונים בזמן השואה: אנשי רוח, וועדי בתים, יודנראט, יאנוש קורצ'אק וסטפה.

המשכנו לאנדרטה של יאנוש קורצ'ק בשטחו של גטו וורשה. באנדרטה נחשפנו למפעל חייהם של יאנוש קורצ'אק וסטפה. נפלה בידינו ההזדמנות לשמוע על פרויקט סיוע לילדי פליטים מאוקראינה שהגיעו לפולין בשנה שעברה בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה שהובל ע"י ישראלים בוגרי תנועות נוער.


עברנו אל עבר קומונת חברי "דרור" ברחוב דז'לנה 34 בגטו וורשה וסיפרנו על בחירתם מעוררת ההשראה של מנהיגי התנועה לחזור מכל רחבי פולין אל הגטו ולא להשאיר את חניכיהם מאחור. וכאשר חזרו, הקימו ופיתחו חיי תרבות, תנועה, ציונות וסולידריות. ומעל הכל.

לזכרם של אותם צעירים, שרנו יחד את השיר: "החול יזכור".


עם המשפט המרכזי בליבנו "הידידות האהבה הנוערים שבאו פתע אל סופם"


לקראת סוף היום, ביקרנו באנדרטת המרד הפולני וסיפרנו את סיפורם של כ- 40,000 מורדי המחתרות הפולניות אשר לקראת סוף המלחמה יצאו למאבק אחרון למען כבודה ועצמאותה של פולין וחרפו נפשם בזמן ההתמהמהות הרוסית והאמריקאית, כאשר אלו עמדו על צבאם בפאתי וורשה ולא באו לעזרתם בקרב, אלא רק אחרי הפסדם לכוחות הגרמניים.

משם המשכנו לזמן חופשי בעיר העתיקה של וורשה.



 

היום השישי: כולנו זקוקים לחסד

בוקר לפני אחרון בפולין

היום ביקרנו בשלוש קהילות קטנות ועמדנו על קשר השכנות שבין הקהילה היהודית בהן ולבין העם הפולני, בזמן מלחמת העולם השנייה. למדנו על חיי היהודים בשטייטלים בעבר, על שיגרת החיים וחיי השותפות עם הקהילה הפולנית.

התחלנו בעיירה ידוובנה, עיירה בה חיו בשכנות 1600 יהודים ו1600 פולנים. ביום אחד בחודש יולי 1941 מחליטים הפולנים להשמיד את כל יהודי העיירה, מובילים אותם לאסם מחוץ לעיירה, מציתים את האסם כאשר כל 1600 היהודים בתוכו, ובכך משמידים ברגע אחד את יהודי העיירה. במקום בו עמד האסם שרנו את התקווה.

משם המשכנו לעיירה ויז'קי בה פגשנו משפחה פולנית אשר מחליטה באופן אמיץ להסתיר במשך שנתיים את משפחת שמוביץ' בחצר בייתם תוך סיכון חייהם. ניסינו להבין מה הם הגורמים שמובילים משפחה פולנית לסכן את כל חייהם, על מנת להציל משפחה זרה. לנסות ולהבין האם יש קו מקשר אשר מרכיב חסיד אומות עולם. סיימנו בשיר של נתן זך "כולנו זקוקים לחסד".

בסוף היום סיירנו בעיירה טיקוצ'ין. בקרנו בבית הכנסת הגדול והמרשים בעיירה למדנו את הסיפור של יהודי טיקוצ'ין ודרכם האחרונה אל עבר יער לופוחובה הסמוך, שנמצא במרחק קילומטרים ספורים. שם, בבורות ההריגה, רצחו הנאצים את כל יהודי העיירה ולמעט מספר קטן של ניצולים, חוסלה הקהילה היהודית בשטייטל.


הגענו למלון בביאליסטוק, מחר זהו יומנו האחרון במסע בו נבקר במחנה ההשמדה טרבלינקה, ובמסלול הגבורה המתחקה אחר מרד גטו ורשה.




היום האחרון:





251 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page