המסע לפולין- מחזור פ״א

מחזור 27 של דרכא בית ירח- ספטמבר 2025

לחצו על התמונה לכניסה לאלבום המלא

לחצו כאן לכניסה לאינסטגרם של המסע לפולין 👈 קישור לאינסטגרם

יום 1- בנדין

אגם אלקיים

היום הראשון למסע היה בבנדין, עיר שהיהודים היו חלק בלתי נפרד מהקהילה והחברה שלה. הכרנו את בסיסה של העיר דרך מספר מקומות שונים בהם ההיסטוריה היהודית חיה.

תחילה הגענו לטירה המפוארת של בנדין, טירה שמספרת על ההיסטורה של קהילת העיר שחלק גדול ממנה הייתה קהילה יהודית עתיקה שחיה בעיר מאות שנים.  

אחר כך הגענו לאנדרטה של בית הכנסת השרוף. באותו האיזור של האנדרטה עמד פעם בית כנסת, הנאצים שהציתו ושרפו את המקום הקדוש רצחו ושרפו גם למעלה מ- 40 יהודים מתפללים שהיו בתוכו ועוד מאות יהודים בעיר כולה. לעמוד שם, מול האנדרטה גרם לי לחשוב על הקהילה היהודית העתיקה שחיה שם מאות שנים, על החיים שנגדעו ברגע אחד ועל קהילת בנדין כולה באותם זמנים קשים. באותו ערב של השריפה, נמלטו חלק מהיהודים אל הכנסייה הסמוכה בכדי להינצל, מי שעזר להם והכניס אותם בחשאי אל הכנסייה הפך אחרי המלחמה לחסיד אומות עולם. סיפור ההצלה הזה נתן רגע של אור בתוך החושך של אותו הערב, הראה לנו אומץ אנושי מהו ולימד אותנו על היכולת לבחור אחרת כשהכל מסביב נראה אכזרי.

באנדרטת תחנת השילוחים של גטו בנדין הנקראת גם "כיכר גיבורי הגטו", עמדנו במקום בו היהודים רוכזו ונשלחו בצפיפות ובחוסר אונים למחנות ההשמדה, מקומות מהם אין דרך חזרה. חשבתי על תחושותיהם באותם רגעים של כאוס, על אותם האנשים שעדיין לא מבינים לאן הם מובלים ועל הפחד של מי שכבר ידע.

לבסוף הגענו לאחד מהבונקרים של תנועות הנוער דרור. הבונקר שממוקם מתחת למטבח בית ושהכניסה אליו הייתה דרך כיריים מזויפות שימש את חברי המחתרת כמקום מסתור והגנה. כשנכנסנו אל הבונקר שבהם הסתתרו חברי המחתרת הבנתי איזה אומץ ותקווה היה לאותם בני נוער שהיו אז גם בגיל שלנו  והחליטו שצריך להילחם ולהתנגד למרות הסכנות הרבות שהיו להם בדרך למאבק נגד הכיבוש וההשמדה. 

מהיום בבנדין יצאתי עם תחושות מעורבות, בכל מקום שבו עמדנו הרגשתי את הכאב והעצב של האנשים שחיו בעיר, אך עם זאת הרגשתי גם תחושה של כוח, אומץ של אנושיות והבנה שעלינו האחריות לשאת את הזיכרון הזה הלאה.

יום 2- אושוויץ ובירקנאו

טלין גרמזוגר

את היום התחלנו בבירקנאו , מחנה השמדה .

לפני שבכלל נכנסים אפשר לראות את מסילות הרכבת שמובילות לשם  לשער הזה שברגע שעוברים דרכו משהו באוויר משתנה ,ראינו כמויות של צריפים שהיו קטנים יחסית ולכל צריף כזה קטן נדחסו מאות אנשים , כמויות שהמוח לא מצליח לתפוס, כשהיינו שם קראנו עדות  של דילמת חיים במחנה, ומתוכה הסקנו מסקנה שאולי קצת קשה לקבל,  אבל היא הייתה שלא משנה באיזה מצב אדם נמצא יש בידו בחירה.

 אחר כך הלכנו לתאי הגזים גם שם שמענו עדות שהרגישה הרבה יותר עוצמתית כשאתה שם ורואה את זה מול העיינים מאשר שומע את זה בבית ,  קיימנו טקס קבוצתי, שקט ועוצמתי, שבו החזקנו דגלי ישראל , הדלקנו נרות נשמה ושרנו את ההמנון . הילדים בקבוצה הקריאו שמות של בני משפחתם שנספו בשואה וזה היה מאוד מרגש.

עם כל הכאב והצער היה לנו המון גאווה ותקווה לעמוד שם בתור משלחת ישראלית.

אחריי בירקנאו המשכנו לאוושויץ 1 על השער בכניסה היה כתוב ״עבודה משחררת״ וכשעוברים דרך השער הזה רואים את כל הזוועות ששמענו עד עכשיו .

ראינו הר של נעליים , מזוודות , משקפיים הבנו כמה הנאצים היו לוקחים כל דבר שהם היו יכולים . אפילו את השיער מהראש לקחו וניצלו אותו לשימושם. גם שם שמענו  עדויות שונות על מקרים שאנשים עברו . ולמרות שהראש אולי לא מצליח לעקל, הלב מבין את הכאב שהעם שלנו עבר. החוויה הזאת הייתה משמעותית ואנחנו מבטיחים להעביר הלאה את כל הסיפורים ששמענו.

יום 3- טרנוב וזליטובסקה גורה

עפרי ראביד ונוגה שוורץ

6,000 מבוגרים ו-800 ילדים מצווים להתאסף בכיכר העיר

יריות ברחובות

אישה מבוהלת מתכופפת להרים נעל של ילדה קטנה

איש לבוש שחורים חוטף את הילדה, חובט בקיר, לא צריך נעליים…

מי שמגיע לכיכר נרצח ביריות. השאר נשלחים לבזלט. מאות ילדים מגורשים לבניין בית הספר.

שניות לאחר מכן - הוא מתפוצץ.

לאחר הטבח נשארים בעיר העובדים החיוניים בלבד.

את הילדים שולחים לנופש - כך אמרו….

ליד היער עוברת נזירה לבושה שחורים

קולות עמומים נשמעים מתוך שקים מפרפרים

הם מורדים אל הבורות, מכוסים, תם הנופש.

מן היער ליד זליטובסקה גורה אף ילד לא חזר.

קבלת שבת

לאחר נסיעה ארוכה של חמש שעות מהעיירה טארנוב ויער זבילוטובסקי גורה  ששם נמצאים בורות הירי , הגענו  לוורשה , התארגנו במהרה וירדנו כולם לחדר האוכל לארוחת שישי חגיגית ,   ערכנו  קבלת שבת משותפת של כל המשלחת . כולנו לבשנו לבן, והדבר הפך את הארוחה לרגע חגיגי ומיוחד – תחושה של בית קטן ומשפחתיות באמצע הדרך הרחוקה. שרנו, הדלקנו נרות, והייתה אווירה מרגשת ומאחדת מאוד.

בהמשך הערב קיבלנו את המכתבים מהבית. זה היה רגע מרגש במיוחד – פתאום, בין כל החוויות הקשות והמשמעותיות של המסע, נכנס הקול האישי של הבית: המילים שלכם, של ההורים והמשפחות. זה העלה בנו מחשבות על מה שנראה לנו לפעמים מובן מאליו – חיבוק, שיחה יומיומית, קרבה משפחתית – ופתאום קיבל משמעות אחרת, עמוקה יותר.

השילוב בין קבלת השבת החגיגית לבין קריאת המכתבים הפך את הערב הזה לערב מיוחד ומרגש בתוך המסע.

יום 4- ורשה

אוריה כהן גוזלן

שהגענו לגן החיות, הכרתי את הסיפור לפני ומאוד התחברתי אליו, ומה שבמיוחד גרם לי להתחבר לסיפור זה הוא הדרך של אישתו של מנהל גן החיות להזהיר את אותם היהודים שהסתירו שהנאצים מגיעים והגיע הזמן להתחבא. 

היא הזהירה אותם בעזרת נגינה על הפסנתר שלה, וברגע ששמעו את אותה היצירה המוכרת להם, ידעו להסתתר.

דבר זה נתן לי המון חומר למחשבה. 

אני מוזיקאי וחיי את המוזיקה, וששמעתי על אותה דרך והשימוש במוזיקה למטרות מצילות חיים הבנתי איך המוזיקה יכולה להשפיע על כל אחד ואחת מאיתנו בדרכים שונות והיא יכולה באמת להיות מצילת חיים, ומה שבכלל ריגש אותי באותו היום זה שאני וחבר שלי עידן ניגנו יחד על הפסנתר המקורי בביתה, וזו הייתה אחת החוויות המרגשות ביותר במסע שלי

ללי גלבוע

יום שבת. היום הרביעי שלנו במסע. אחרי מה שעברנו בבורות ירי ביום שלפני – האדמה הרטובה, הקברים המסומנים, תחושת חוסר האוויר – קמתי בבוקר הזה בתחושה אחרת. יצאנו להסתובב בוורשה ברגל, והמקום הראשון שבו עצרנו היה הפסל של יאנוש קורצ’אק. עמדתי מולו וחשבתי על דמות אחת, של איש חינוך, שבחר להישאר עם הילדים עד הסוף. קשה להסביר את זה במילים, אבל זה גרם לי לחשוב על כל המורים שלי, על כל המבוגרים שבחיים שלי, ולשאול את עצמי אם גם היום יש מישהו שהיה עושה צעד כזה בשבילי.

לאחר מכן  הסתובבנו קצת ברחובות ורשה, וזה הרגיש כמו עוד שכבה של המסע – לראות עיר חיה, מסעדות, חנויות, אחרי כל המקומות שבהם ראינו רק זיכרון של מוות. וזה גרם לי להחזיק חזק במחשבה שהחיים ממשיכים, ושיש לנו אחריות לזכור אבל גם להמשיך לחיות באמת.

אחר כך נכנסנו לגן החיות של ורשה. וזה היה רגע כל כך מבלבל. פתאום מצאתי את עצמי הולכת בין חיות – קופים, פלמינגו, קרנפים – ומרגישה לרגע בעולם רגיל. אנשים טיילו, ילדים צחקו, והשמש זרחה. היה בזה משהו כמעט משחרר, כאילו סוף סוף יש קצת חמצן. אחרי כל מה שעברנו בימים האחרונים, זה הרגיש כמו לנשום מחדש.

אבל דווקא הרגע הזה גרם לי להבין עד כמה כל מה שקרה כאן בשואה היה לא נורמלי. ללכת בגן חיות, להרגיש נורמליות, זה כל כך בסיסי – וזה מה שנלקח מהאנשים שחיו כאן לפני פחות ממאה שנה. המחשבה הזאת לא נתנה לי מנוח. מצד אחד נהניתי מהשקט ומהפשטות של ההליכה שם, מצד שני זה הדגיש לי כמה לא מובן מאליו הוא עצם היכולת לחיות חיים פשוטים.

יום 5- מיידנק

נועה פלד וניצן ספיר

מאז שחזרתי הביתה אני משחזרת רגעים מהמסע, נזכרת בימים מסוימים, בשעות שונות, בנסיעות ארוכות.

ואני נזכרת במיידנק. 

אני נזכרת בשקט הכלכך רועש שהיה שם.

נזכרת בהליכה בין הביתנים, בכניסה לתאי הגזים, למשרפות, למגורי האסירים, בצפייה בהר האפר. ותוך כדי נזכרת בעדותה של הלינה בירנבאום מספרת בקולה את הסיפור שלה ממיידנק, סיפור הגבורה הבלתי יאמן שלה.

אני זוכרת שלקח לי זמן להבין איפה אני נמצאת, הלב שלי סירב להבין שקיים רוע כזה.

קיים רוע בעולם שבו אנשים מסוגלים להפריד בין אם ובת, אחת לשלוח להשמדה ואחת לעבודה.

קיים רוע בעולם שבו אנשים מסוגלים להסתכל על המוות מעינית תא הגזים, ולהישאר אדישים. ולא לעמוד מנגד.

במהלך הביקור שלנו במחנה פגשנו את משולש המוות- הרוצח הנרצח והעומד מן הצד.

והסתכלנו לכל אחד מהם בעיניים. ניסינו להבין למה ואיך בן אדם בוחר להיות בעמדת הרוצח, אך בעיקר ניסינו להבין מהי ההשפעה והאחריות של העומד מן הצד.

זוהי דילמה גדולה בעייני, מהו תפקיד העומד מהצד ועד כמה ההשפעה של אדם בודד יכולה לגרום לשינוי.

ודווקא בשיח הזה, הבנתי את תפקידי בתור יהודיה בעולם.

הבנתי את חובתי לזכור ולהזכיר, לשמוע ולהשמיע את קולם של מי שהצליח לשרוד, ואת קולם של מי שנספה ואין לו יכולת לספר.

להזכיר לא רק את השמות של הנרצחים, אלא גם את התרבויות השונות שנעלמו, את הקהילות שנמחקו לחלוטין, את המסורת היהודית שנשחקה.

בסוף הביקור, כשעלינו להר האפר, וראיתי בעייני את המראות החשוכים ביותר של ההיסטוריה, בפעם הראשונה הבנתי איפה אני נמצאת, הבנתי על איזה אדמה מדממת אני הולכת.

זיכרון מיידנק אינו מסתכם במסע, הוא ממשיך בנו,

בבחירה לא להשאר אדישים, גם במציאות הכואבת של ימינו, אנו מחויבים לעמוד על דעתנו, לאמר בקול את מחשבותינו, לא לקחת שום דבר כמובן מאליו ולהיות ראויים לאותם אנשים שכל מה שנשאר מהם זה רק פנים ושמות.

יום 6- לודג׳

איתן ארביטי

זה היה היום השישי למסע שלנו, יצאנו מורשה בדרך ללודג, הנסיעה היתה מלאה בשטחים ירוקים וכפרים לצד הדרך.

להפתעתי, כשהגענו לבית הקברות השמים היו כחולים היו המון עצים הנוף לא השתנה.

אבל התחושות בפנים כן.

נהיינו רציניים יותר, קשובים יותר, ובעלי מטרה. למצוא את הקבר של סבא של טל המדריך. כשנכנסנו לבית הקברות פגשנו בפבל, פולני שמתנדב בבית הקברות ויכול לעזור לנו למצוא את הקבר. תוך דקות ספורות הצביע לנו על אחד הקברים שהיה מכוסה בצמחייה ולא ראו את מה שכתוב. פתאום הגיע עם אבן, גירד את הקבר וחשף את מה שכתוב, אנחנו נותרנו ללא מילים. רגע הגילוי היה מרגש מאוד, בעיקר בשביל טל אבל גם בשבילי, הרגשתי שזכיתי להיות עד לרגע שלו טל ייחל בביקוריו הקודמים.

ביעד הבא אליו נסענו, ראינו דגם של הגטו, גטו ענק. רובנו היינו בטוחים שזהו דגם של העיר, ושאלנו איפה פה הגטו? אבל התשובה שקיבלנו הייתה - זה הגשר… ואנחנו השתתקנו.

ביציאה פגשנו בעוד מיצג, הפעם אמיתי, זאת הייתה רכבת משא, נראית רגיל - קטר ומספר קרונות. אבל כשמסתכלים בחלון רואים את הסוגרים, חוטי התיל… ורק אפשר לדמיין איך נדחסו שם עשרות אנשים.

לא נתפס!

זה היה עוד יום מטלטל ומרגש, יום שיישאר חקוק אצלי בנוסף לשאר הזכרונות והחוויות מהמסע.

יום 7- טרבלינקה ומסלול הגיבורים

עמית פז

בעדות של סבתא רבתא שלי ניצולת  השואה היא דיברה על המסעות לפולין. היא אמרה שבעיניה, אנחנו הצעירים חייבים כולם לנסוע ולשמוע, להכיר ולזכור, ושזה אבל מי שלא נוסע. 

ועכשיו, כשאני פה במסע בפולין אני מבינה כמה המסע הוא באמת משמעותי. כמה אפשר לקחת ולהפיק ממנו. יש לנו את הזכות להיות פה, להרגיש, לשמוע ולראות את ההיסטוריה של העם שלנו. לחלקנו גם של המשפחות שלנו. 

בעיניי יש כמה דרכים שאפשר לסכם את המסע שעברנו, ומסקנות שאפשר להסיק- על הזוועות שקרו, על האופן שבו אנשים בחרו להתנהג ועל איזה בן אדם אני רוצה לגדול להיות. לבחור בטוב, באור, להבין שכחברה אנחנו צריכים לשמר את האנושיות שקיימת בנו. ללמוד להעריך ולכבד את השונה מאיתנו, לא להיות אדישים ולא לפחד לעמוד למען האמת שלנו, למצוא תקווה בתוך המציאות חסרת התקווה שנחשפנו אליה. 

כשהיינו בבורות הירי הסתכלתי סביב. על היופי של הטבע. העצים והצמחים שמטפסים עליהם. הציפורים והשמיים הכחולים. והדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו זה עליהם. על אותם ילדים שברגעים האחרונים שלהם, כנראה שבעיניים שלהם הם לא ראו שמיים כחולים, אלא אפורים. איך אפשר? איך אפשר להסתכל להם בעיניים ולחיות בידיעה שזה יכל להיות גם הילד שלך. זה יכל להיות אתה. אסור לנו לשכוח. את חוסר האנושיות שפעלה כמו מכונה. אסור לנו לשכוח. לשכוח שזה יכול להיות גם הפוך. אסור לנו לתת לזה לקרות שוב. פשוט אסור. 

אני לוקחת איתי מהמסע הזה לזכור ולא לשכוח. לזכור שלא תמיד נדע לעשות את הדבר הנכון אבל לפחות לנסות. לנסות להיות בפתיחות ובהקשבה, וברצון לשאוף ליצור סביבה טובה יותר, לכולנו.

הטקס בטרבלינקה