את הטקס פתחנו בהליכה כיתתית למיצב שבנו בכיתות
כאשר מחברים את כל התוצרים הכיתתים למיצב אחד גדול, מרגישים את העוצמה ואת היכולת שיש לנו כתלמידים, כבית ספר להעביר מסר, להביע דעה לחתור לשינוי ולחיות בשלום.
במהלך הטקס סיכמו נציגים מכל שכבה את הפעילות "מפרימה לאיחוי" שעברו בכיתות.
כל שכבה הציגה את המסרים שחשובים שדיברו עליהם בפעילות.
כיתות ט' "אל תגידו יום יבוא הביאו את היום, ושירו שיר לשלום!
בואו לא נהיה כל כך צודקים בואו לא נהיה כל כך טובים ויודעים בואו נסתכל על זה, נכאב את זה בשקט.
אולי נבין מה זה אומר עלינו"
כיתות י'- ההבנה שעל מנת להגיע לאיחוי אמיתי בחברה, כל אחד מאיתנו צריך לפעול במטרה לייצר את המרחב המשותף והסובלני לכל "השבטים".
כיתות יא'- בחלקו השני של השיעור הקשבנו לשיר "רקפות בין הסלעים" של אריאל הורביץ.
השיר מצד אחד דיבר על הדברים הרעים שקיימים בארצנו לצד והדברים היפים שיש אשר נסתרים כמו "רקפות בין הסלעים"
שנחשפים רק בזמן של מלחמה או משבר חברתי.
בציור הכיתתי הצגנו את השמש כאור חיובי שמאיר ומראה את הדרך הנכונה גם לאנשים שמסמנים את הרע
והרקפות שצומחות בין הבניינים המייצגות את הטוב שיש בארצנו.
"גם אם אין רואים כולם עין בעין, גם אם יש חילוקי דעות ובלבד שהם אינם בבחינת "ייהרג ובל יעבור", גם אם יש הבדלים וניואנסים, טוב וחשוב להתווכח אבל גם לחרוק שיניים, לנשוך שפתיים ולהמשיך יחד, כדי להגיע למטרה המשותפת... כולנו ישראלים, כולנו אחים וגורל אחד לכולנו" (יצחק רבין).
דבר המנהל: מר שרון שדה
ארבעה בנובמבר 1995, מוצאי שבת, אני ועוד מספר חברים צועדים לכיכר לתמוך בממשלה ובמהלכים שלה למען השלום עם הפלסטינאים. הימים לפני העצרת, היו כשם הסרט "ימים נוראים". האלימות וההסתה ברחובות היו בשיאן והרגשתי שאני צריך לצאת כנגד קולות אלו. סיסמת העצרת הייתה "כן לשלום ולא לאלימות". בעצרת עצמה אמר רבין כי "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל". הכיכר הייתה מלאה מפגינים, אני זוכר עד היום איזו תחושה נפלאה זאת הייתה להיות חלק מקבוצה.יצאנו מהעצרת בהתרוממות רוח. כחצי שעה אחר כך, מישהו אמר שירו ברבין, מיהרתי הביתה ובדרך שמעתי את איתן הבר מודיע שרבין נרצח (מילים עד היום מצמררות אותי, כמו את כל מי שחי בארץ בתקופה ההיא). אני לא מאמין שדבר כזה יכול להתרחש במדינת ישראל, אני מרגיש שהאדמה נשמטת מתחת לרגליים שלי.
מעשיו של יגאל אמיר היו ביטוי לשנאה, תוצר של הסתה פרועה, תוצר של רבנים שהטילו על רבין דין מוסר ודין רודף ובכך התירו את דמו. פוליטיקאים שהקצינו את האמירות שלהם והציגו את רבין כבוגד, כמי שתומך באויבים וידיו מגואלות בדם יהודים.
אחרי הרצח נוצר קרע בעם. אני מתחיל לעבוד במרכז רבין לשלום ומתחיל לפגוש אנשים שראו את המציאות אחרת, אני לא מסכים איתם אבל לומד להקשיב, על הרבה דברים לא הצלחנו להסכים אבל תוך כדי תהליך אני מבין שאם אני רוצה שנוכל להמשיך לחיות פה יחד, אין לי ברירה, אני חייב להסכים להקשיב ולשמוע גם דברים שאני לא אוהב. יחד למדנו איך חיים במחלוקות.
לצערי גם היום השיח הפוליטי בישראל מלא שנאה והסתה משני הצדדים. גם היום השיח הפוליטי מתאפיין בחוסר יכולת להקשיב לאחר, וסימון קבוצות ואנשים כבוגדים. אנשים לא נולדים שונאים, שנאה מתפתחת. שנאה ואלימות צומחות כשאנחנו לא מוכנים לשמוע את העמדה של הצד האחר. כשאני לא מוכן להקשיב למישהו שחושב אחרת ממני, שאני לא מוכן לקבל מישהו שחי אחרת ממני ומאמין בדברים אחרים מהאמונות שלי. שנאה צומחת כשאני מאמין שיש רק צדק אחד ואמת אחת שהיא כמובן האמת שלי.
רצח יצחק רבין הוא פצע קשה בחברה שלנו, יום הזיכרון השנתי הוא תמרור אזהרה עבורנו, וזה לא יום פשוט. אנו כחברה מסתכלים במראה ונדרשים להתמודד עם המקומות האפלים שלנו. אבל זו גם הדרך היחידה שלנו לצמוח, זו הדרך לאיחוי החברה, כאשר כל אחד מאתנו מוכן להתמודד עם המקומות החשוכים הללו בתוכו.
כולנו אוהבים להיות צודקים ושהכול יקרה בדיוק כמו שאנחנו רוצים אבל המציאות מפגישה אותנו שוב ושוב עם הצדק של האחר, ההתנהגויות שלו והרצונות שלו ששונים לעיתים משלנו. ובמצבים האלה הכי קל להפסיק להקשיב ולהתעטף בצדק שלי. אבל מבחינתי האתגר האמיתי ברגעים אלו הוא דווקא ההייפך, לעצור, לנשום. ובמקום להסביר למישהו אחר כמה הוא טועה, אני צריך לעצור ולשאול את עצמי איפה הוא אולי, בכל זאת, קצת צודק. אני לא בהכרח אסכים עמו אבל אוכל קצת יותר להבין את נק' המבט שלו. ואז נוכל להתחיל לדבר.
החברה שלנו היום מחולקת לקבוצות רבות וגם פה בבית הספר יש מגוון של תרבויות, אמונות ותפיסות עולם שונות. הכי קל זה להסתגר בתוך הקבוצה שלי, להיות בקשר רק עם מי שדומה לי ולזלזל בכל מי ששונה ממני. אבל אז אנחנו מפסידים הזדמנות להיכרות, להתקרבות ולצמיחה אמיתית. תחשבו כמה פעמים פה בבית הספר כשיצא לכם להיפגש אחד על אחד עם מישהו שהוא ממש לא החברה הקבועה שלכם – לא מתלבש כמוכם, לא מבלה במקומות שלכם, לא שומע את המוזיקה שלכם והייתם בטוחים שאין לכם על מה לדבר, אבל כשנפגשתם גיליתם שיש לכם המון במשותף.
זה לא תמיד פשוט להקשיב ולקבל את מי ששונה ממני, זו עבודה פנימית מאוד מורכבת הדורשת הקשבה. דורשת נכונות להיפתח, לוותר קצת ולתת מקום לאחר. זה לא פשוט אבל כשהלב נפתח אור גדול יוצא.